חומרות- בלבד שלא יבזה אחרים

הבטחתי שבשבועות הקרובים פנינים של הרה"ג משה צוריאל לאור הירושלמי.

חשבתי שנדבר על נושא החומרות בכלל שהנושא הזה בא לידי ביטוי בדף האחרון של מסכת גיטין. התלמוד הבבלי מספר על פפוס בן יהודה שלא אפשר לרשתו לצאת מחוץ לבית וננזף על כך על ידי חכמים. חומרות זה לא תמיד טוב. נושא הזהירות מחומרות הוא נושא מרכזי בירושלמי. הירושלמי (ברכות ב, ט) קובע שהאדם לא יכול להיות יחיד (מקבל עליו חומרות) אלא אם כן מדובר בדבר שיגרום לא רק צער (ולא שבח) גם במקרה שזה יגרם רק צער זה בתנאי שלא יבזה את האחרים. כותב בעקבות הירושלמי זה הרב צוריאל: "ויש בדורנו כמה אנשים המחמירים בענייני כשרות ולא אוכלים מהמוגש לפניהם בחתונות, בריתות או בר מצוה כשאין זה מו הרבנות המתאימה להם לפי הרגלם, אלא בהשגחה של רבנות אחרת. ואף כי יש בזה קנטור נגד בעל הסעודה שהזמין אותם, או כנגד שאר אנשים הנמצאים שם האוכלים מהמוגש להם. אין הם חוששים לצערם כי הרי מחמירים הם.

והנה על נידון כזה השיב שו"ת מבי"ט (ח"ג, ס"ח): ראינו אנשים חכמים, ידועים וכשרים אשר הם נפרשים ממנו, ממאכלינו ומשתינו, וכליהם מכלים שונים ועושים במה לעצמם... ובסעודות של מצוה אינם רוצים להזדמן אפילו לקרוביהם. מבשרם לא יאכלו, ואחר כל ירוק ידרושו (יאכלו רק מן הצומח ולא בשר ודגים) ויש בה חילול התורה בפני האומות, כי חושבים אותנו לשתי תורות. על כן יצאתי לפניהם לשחר פניהם... אל נא יהיו חסידים הרבה ודי להם מה שאסרה תורה... ומפני שהיה נמשך מחומרות אלו מחלוקות בסעודות של מצוה ובין איש לאשתו...". ובסוף דבריו כותב הרב צוריאל ועד שהאחד מחמיר במאכלים עליו להחמיר בהלבנת פנים ולא להשתמש באיצטלא של "חסידות" די לעשות נאצות גדולות. כל זאת למדנו מהירושלמי הנ"ל.